לפני כמה זמן נתקלתי במשחק שעל האריזה שלו כתוב שהוא אסור לבני 3 ומטה כי הוא מכיל חלקים שילדים קטנים עלולים לבלוע.

בצד השני של האריזה היה כתוב שהוא מומלץ לבני 8+.

בין גיל 3 ל 8 יש מרווח של חמש שנים.

*****************

3 מעגלים מצויירים למעלה.

המעגל הפנימי מייצג את האיזור הבטוח.

איפה שלעולם לא ניפגע, איפה שאף פעם לא יבקרו אותנו, הכל צפוי ואין סיכוי שנירטב.

המעגל החיצוני מייצג סכנה.

איפה שאני פועל למרות שאין לי סיכוי לתרום, איפה שאני יכול להפסיד את כל מה שיש לי, אפילו לאבד חיים.

אם אתה עוסק בתיקוני חשמל ואין לך תעודת חשמלאי אתה פועל באיזור הסכנה. אם אתה עומד לדבר מול אולם מלא בלי לעשות הכנה, אתה עלול לסכן את המוניטין שלך.

ואם אתה נותן משחק לתינוק הוא עלול להחנק.

*****************

האיזור שבין שני האיזורים, מעגל הלמידה, הוא החשוב באמת.

שם יושבת ההתנסות, שם יש מתח, חוסר וודאות, איפה שלא הכל ברור עד הסוף וצריך לפתוח דלת כדי לגלות שיעור.

שם הכשרון שלנו נמתח.

אם הילד שלך בן 6 ומשחק משחק שמומלץ לגיל 8+, הוא מותח את הכשרון שלו.

*****************

אז יכול להיות שאסור לך לגייס עובדים כי אתה רק חבר צוות. אבל להחליף את הבוס שלך בחלק מהראיונות אולי אתה כן יכול, וזו הזדמנות ללמידה.

ואולי אסור לך לדווח ישירות למנכ״ל, אבל את כן יכולה להעביר פרזנטציה להנהלה למרות שזה התפקיד של מנהל הפרוייקט.

ככה את מותחת את עצמך.

*****************

בין מה ש׳אסור׳ למה ש׳מומלץ׳, בין הבטוח לסכנה, יש מרווח עם הזדמנות ליזום רעיון, לפתור בעיה, לקחת אחריות, לקבל החלטה, לעשות משהו שלא מצפים ממך, גם אם זה לא הגיל שלך.

זו אחלה התחלה לחופשה רגועה.

הראשון רומז על דחיינות, השני על מיקוד.

ויש גם את- ׳בשלב הבא׳.

כשאנחנו אומרים ׳בשלב הבא׳, זה רמז לכך שגיבשנו תהליך, יש לנו סדר, אנחנו יודעים מה צריך לקרות עכשיו ומה אחר כך.

כדי להבין מה המוח שלנו מתכוון, שווה להקשיב למילים שאנחנו אומרים לעצמנו.

אם נתחרה בריצת 100 מטר עם יוסיין בולט מיד אחרי שהוא אכל המבורגר לארוחת בוקר, יש סיכוי טוב שננצח אותו.

******

אל תשפטו אנשים. אי אפשר לדעת מה עובר עליהם באותו רגע, ואיזה מטען הם סוחבים עימם.

לרוץ שני חצאי מרתון זה לא כמו לרוץ מרתון.

הרבה החלטות לטווח קצר הן לא החלטה אחת לטווח ארוך.

והעובדה שאנחנו עושים הרבה דברים בצורה פרודוקטיבית, עדיין לא הופכת אותנו לאפקטיביים.

זה שאספנו כמה דברים יחד לא הופך את זה למשהו חדש.

*****

וזה נכון גם כשרוצים לגייס טאלנטים, לצבור מיומנויות או לבנות מצגת.

כל סטוריטלר טוב יודע שהדבר החשוב ביותר במצגת זה לא מה שיש בשקפים עצמם אלא מה שיש ביניהם.

מי שיודע לחבר אותם כדי לספר סיפור, יצליח לרתק אותנו.

כי החוכמה היא לא לאסוף דברים, החוכמה היא לחבר אותם.

בראיון עבודה עם עובד חדש צריך לזכור שמה שתקבל אם תגייס אותו, יהיה פחות טוב ממה שהוא סיפר בראיון.

אם תזמין מלון בבוקינג, צריך לזכור שמה שתקבל במציאות יהיה פחות יפה ממה שיש בתמונות באתר.

וזה נכון גם לתמונה שגבר או בחורה מעלים באתר היכרויות. כשתיפגשו במציאות הם ייראו פחות טוב מהתמונה שלהם באתר.

שום דבר הוא לא טוב כמו שהוא נראה.

******

המזל שלנו הוא שזה פועל גם הפוך.

שום דבר הוא לא רע כמו שהוא נראה. כשתפגוש את הסיטואציה במציאות, זה ייראה לך פחות גרוע/מפחיד/נורא.

כבר עברת באדום?

אם תראה הולך רגל חוצה באור אדום, זה כנראה כי הוא מכיר את האיזור, מכיר את הכבישים ואת כיווני התנועה וכי הוא כבר עבר פה כמה פעמים.

הבטחון שלו לעבור על החוק נובע מההיכרות והניסיון שלו באיזור.

*****

אותו דבר גם בארגונים.

אם אתה פוגש מישהו שמתעקש לעבוד לפי החוקים, תדע שאין לו הרבה ניסיון.

חפש את האור האדום בתחום שלך.

קורס סטוריטלינג? סדנאת יצירתיות? אימון יוגה?

זה לא העצמה.

זכות להכשל, אפשרות להתנסות, כח להחליט.

זו העצמה.

*******

לא משפרים יצירתיות על ידי כך שנותנים לאנשים עוד יצירתיות, אלא כשמשחררים את היצירתיות שכבר יש בהם.

״יש לך עד 2,000 דולר כדי לפתור בעיה שיש ללקוח במקום,״ אמרה רשת המלונות ריץ קרלטון ל-כ-ל אחד מעובדיה.

״אנחנו סומכים על היצירתיות שיש בך כדי לתת שירות טוב יותר עכשיו.״

העצמה לא מדברת על לתת לאנשים עוד כח, היא מדברת על לשחרר את הכח שכבר יש להם.

*******

יש הבדל בין העצמה תפעולית לבין העצמה פסיכולוגית.

הראשון דומה להאצלת סמכויות (אתה רשאי לעשות x). השני הוא תחושה (סומכים עלי שאקבל החלטה).

בלי העצמה פסיכולוגית כמעט לא יכולה להיות העצמה תפעולית.

*******

איך אתה משחרר את הכח שיש לעובדים שלך היום? איך אתה נותן להם תחושה שיש להם כח?

לך, למשל.

יכול להיות שאפשר להחליף אותך כשצריך לבנות מצגת או לעצב עמוד נחיתה.

אבל כשיש פרוייקט חדש וצריך לפצח אותו תוך 3 ימים והלקוח כבר איבד אמון, פונים אליך כי הצלחת לעשות את זה כבר פעמיים.

בסיטואציות מסויימות אין לך תחליף.

התפקיד שלך הוא למצוא אותן.

כך היה כתוב על חולצה של מישהי שראיתי השבוע.

אבל בלי לבצע טעויות קשה להצליח.

אז איך כן אפשר לשמור תקציב לטעויות?

כמה דרכים שלמדתי:

1. אל תעזבו את העבודה שלכם. כשיש רשת הצלה, יותר נוח לעשות טעויות. שתי תקופות טובות לעשות בהן טעויות הן כשאתה צעיר או כשאתה שכיר.

2. תשמרו כסף בבנק. כדי לעשות טעויות צריך להשקיע מאמץ רגשי. קשה להכיל במקביל גם דאגה כלכלית. תאזנו את זה.

3. תבנו תקציב לנסיונות. אם מסעדה משקיעה את כל הכסף בעיצוב, לא ישאר לה מספיק כדי לעשות דברים חריגים. התוצאה תהיה מקום יפה עם אוכל בינוני.

4. תטעו מהר ככל האפשר. ככל שטועים מהר יותר, הטעויות זולות יותר.

5. ״אנשים יסלחו לך על טעויות של המוח, אבל לא על טעויות של הלב״ אומר הסופר סטיבן קובי. טעויות של הלב (חוסר אמון למשל) יגמרו לך כנראה את התקציב.

6. אם נטילת סיכון אומרת שאתם עלולים לגמור את כל הכסף ולא יהיה לכם איפה לגור, אל תיקחו את הסיכון. תטעו רק אם זה משאיר לכם אפשרות לטעות שוב.

7. דרך טובה להתקדם היא ׳דיוק מתהווה׳. ביצוע עריכה תוך כדי תנועה. אם תשקיעו שנתיים של תכנון בלי לבדוק בשטח, זה עלול לעלות הרבה במקרה שטעיתם.

8. תעשו רק טעויות חדשות. טעויות ישנות זה בזבוז כסף.

9. תלמדו מה אחרים עשו, אנחנו לא חיים מספיק שנים כדי לעשות את כל הטעויות בעצמנו.

10. אל תמציאו, תשבשו. הממציאים משקיעים הרבה כסף כדי להבין מה השוק רוצה. להיות ראשון זה יקר. תתגלחו עליו כדי לעשות את זה בדרך שלכם.

11. אנשי שיווק, קלדניות ומוכרים בסופר יכולים לעשות טעויות. טייסים, רופאים ואמני קעקועים לא. רוצים לטעות הרבה? אל תתעסקו עם חיי אדם.

מה קורה לנו כשאנחנו אבודים?

****

בסרט ׳פרוייקט המכשפה מבלייר׳ ראינו את זה, וגם בספר ׳החזרה מטואיצ׳י׳.

כשאנשים נאבדים בשטח הם מתחילים ללכת במעגלים.

****

החוקר הגרמני יאם סומאן בחו את זה ב 2007 כשהנחית מתנדבים בלב מדבר סהרה, והנחה אותם לנוע לאורך כמה קילומטרים בקו ישר.

סומאן גילה שאנשים שאבדו בשטח מתחילים לנוע במעגלים.

כשאין להם מושג לאן ללכת, הם חוזרים שוב ושוב, מבלי להרגיש, לנקודת ההתחלה.

****

כשאנחנו מרגישים אבודים אנחנו מתחילים לחפש מטרה, מחפשים את ה Why שלנו, איזשהו ייעוד.

אבל כשאנחנו נאבדים אין טעם לנסות לחפש מטרה, כי המצפן שלנו לא מכוייל.

****

מה כן?

עדיף לחפש נקודות עיגון, כאלה שעזרו לנו להכנס לכיוון.

איך מוצאים נקודות עיגון?

אפשר, למשל, להתנדב בתחום מסויים כדי לראות איך מרגישים בו. אפשר להזכר באירועים בעבר שבהם הצלחת, ולמצוא ביניהם דפוס חוזר שיכול להוות עוגן.

ואפשר לשחזר מקרים בעבר שבהם היינו ב Flow. איפה שהרגשנו שאנחנו באיזור הטבעי שלנו.

****

איך נראה כזה Flow? איפה פגשנו בו?

איפה שכאב לך, אבל לא סבלת.

איפה שהוצאת אנרגיה וזה מילא אותך.

איפה שעבדת קשה וזה לא הפריע לך.

איפה שהרשת לעצמך לצחוק על עצמך.

איפה שביקרת את עצמך וזה לא עצר אותך.

איפה שזה היה נראה לך כמו משחק, ולאחרים כמו עבודה.

איפה שהיה משהו מסובך ולמדת אותו מהר.

איפה שהעדפת לבקש סליחה מאשר לבקש רשות.

איפה שהרגשת אתה.

****

לא כל המתנדבים של סומאן הלכו במעגלים.

מסתבר שנקודות עוגן, אפילו הקלושות ביותר, עוזרות לנו לתפוס כיוון.

המתנדבים שנחשפו לשמש ולירח בזמן הניסוי הצליחו ללכת בקו ישר.

לעומת זאת מי שהלך ביום ולילה מעוננים, הלכו במעגלים.

סומאן גילה שהמוח שלנו צריך עוגנים, אפילו כלליים ביותר כמו השמש או הירח, כדי להתקדם בכיוון ישר.

כדי לאמת את זה, הוא ערך את הניסוי גם בשדה פתוח כשעיניהם של המתנדבים מכוסות.

כולם הלכו במעגלים.

****

לא מטרה, כיוון.

אז כדי לקבל כיוון, כדאי לחפש איפה אנחנו מרגישים מיוחדים, איפה היתה לנו בעבר תנועה מעניינת, תחושה טבעית, רגש פנימי, משהו שהוא רק שלנו וכבר הנחה אותנו בעבר, סימן שיכול לשמש נקודת עיגון.

לא סימן לייעוד, סימן לייחוד.

זה אחד הסימנים לזה שאנחנו גדלים.

לא צריך להתחמק מזה. רק לשים לב לזה. לנשום את זה.

אם מביט בזה, אם נניח לזה לעלות, זה יתפוגג.

.......

עולה בכם חשש?

תנו לו עכשיו שם אחר.

בואו נקרא לזה לרגע התרגשות.

אתה יודע מה אתה עושה.

יש לך מקום שם על הבמה.

דמייני את עצמך עכשיו כבר באמצע המצגת.

וואו, איזה שחרור.

.......

תורידו כתפיים, נשימה עמוקה אחת.

ואתם כבר באמצע המצגת רגועים.

רגע לפני פרזנטציה, זה הזמן לשבת על הכיסא, ולהירגע.

מדיטציה לא חייבת להיות מתחת לעץ בפארק, בחדר שקט, בתנוחה בודהיסטית ועם מוזיקה של חופש.

היא יכולה גם להיות איפה שאתם עכשיו, על הכיסא, בעבודה שלכם.

רגליים למעלה. עיניים עצומות. נושמים.

אני מזמין אתכם/ן להצטרף ל'נשמנו בעבודה' כדי להרגע לפני פגישה, בלי הדרמה, בלי השנטי, ובלי התחייבות.

לאחר הרישום פה למטה תקבלו לטלפון שלכם סשן מוקלט של 7 דקות, במהלכו אקח אתכם/ן יד ביד כדי לנשום, להרגע, להוריד סטרס. כדי שתוכלו להגיד שנשמתם בעבודה.

אני התחלתי את זה לפני 4 שנים וזה שינה לי את החיים.

וגם לכם/ן זה יכול.

בהמשך יעלו סשנים נוספים כדי שתוכלו לנשום גם לפני פגישות הנהלה מלחיצות, לפני ארוחת צהריים או פרזנטציה חשובה.

תצטרפו?

לעשות משהו אחר.

לעשות משהו אחרת.

אבל שינוי זה דבר קשה, ולפעמים מה שצריך כדי להפוך את אותו לקל יותר, זה להעמיד אותו על פיבוט (ציר).

3 צירים שסביבם אפשר לעשות שינוי הם- האנשים שאותם אנחנו משרתים, הדרך שבה אנחנו פועלים, התוצר שאנחנו מפיקים.

אנחנו יכולים למשל,

- להשתמש באותם כלים, כדי להפיק תוצר אחר.

- לשרת את אותם לקוחות, ולתת פתרון אחר.

- לעשות את אותה עבודה, עם אנשים אחרים.

- לקיים את אותן פגישות, אבל קצרות יותר/במקום אחר/עם אנשים אחרים.

- לעשות את אותו תהליך מכירה, אבל הפוך.

- למכור את אותם מוצרים, אך לשלוח אותם בצורה אחרת.

- להעביר את אותו שיעור/הרצאה, אבל בלי מצגת.

אנשים (מי), פלטפורמה (איך), תוצר (מה).

על איזה פיבוט היינו רוצים לסובב את השינוי?

בודקים האם הוא אומר תודה על מה שיש לו עכשיו.

כי מי שלא מרוצה ממה שיש לו עכשיו, גם לא ישמח במה שהוא חושק בו.

אנשים כאלה אומרים שמזג האויר נעים אבל תכף תבוא רוח, שיש עבודה אבל הלקוחות מעצבנים, או שיש ילדים אבל לא קניתי דירה.

הם בדרך כלל מסתכלים בצלחת של מישהו אחר כדי להחליט כמה הם מרוצים.

״אבל המקרה היחידי,״ אומר הקומיקאי לואי סי קיי, ״שבו זה לגיטימי להסתכל בצלחת של מישהו אחר, זה כדי לוודא שיש לו מספיק.״

אלא דווקא על מחוות אנושיות כמו חיוך, הקשבה ותשומת לב.

המרווח בין מה שאנשים מוכנים לשלם על זה (המון) לבין מה שעולה לנו לייצר את זה (מעט מאד), ממחיש כמה גדולה ההזדמנות שלנו.

בסוף, ההחזר הכי גדול על ההשקעה נמצא בלאהוב את מי שמולך.

בסוף הערב רגע לפני שהוא יוצא הביתה, הוא שולף שטר של 100 שקל ואומר לכם: ״זה עבור הארוחה״.

אתם לוקחים?

******

ומה אם במקום 100 שקל הוא היה מציע לעזור בשטיפת הכלים?

אם הייתם צריכים לבחור בין השניים, סביר יותר שהייתם מסכימים שישטוף כלים, ומוותרים על ה 100 שקל.

למה?

אחת הסיבות היא שאנחנו לא רוצים שמישהו יעריך את המאמץ שלנו במדוייק.

כשמישהו מציע לנו 100 שקל, הוא משקלל את עלות המצרכים שקנינו לארוחה, את מחיר הגז, החשמל והמים שהשקענו בבישול, ובסוף הוא גם מחשב כמה היתה עולה אותה ארוחה במסעדה.

אבל בתפיסה שלנו, הלב זה מה שהשקענו פה, ואנחנו לא מוכנים שישוו את הלב שלנו לקילו מלפפונים או לסלט בארומה.

אם היה אפשר למדוד אותנו במדוייק, היה אפשר להחליף אותנו במשהו אחר, ולזה אנחנו לא מוכנים.

******

אז למה בעבודה אנחנו מתמקדים בעיקר במה שאפשר למדוד? למה רוב המאמצים שלנו ממוקדים באיך לעשות דברים יותר מהר, יותר הרבה ויותר בזול?

אלה דברים שקל למדוד אותנו בהם. ואם אפשר למדוד אותנו, אפשר גם להחליף אותנו בקלות.

מתי יהיה קשה להחליף אותך? כשתעשה דברים שאי אפשר למדוד, והם עדיין מביאים ערך.

אתה יודע לשמח לקוח מאוכזב? יודע לשאול שאלה שמכוונת את המיקוד בפגישה? אתה טוב בלדמיין משהו שעדיין לא קיים או בלפתור בעיה לא צפויה? אתה יודע מתי צריך להגיד למישהו ׳לא׳?

אי אפשר למדוד דברים כאלה, והם גם לא מופיעים בשום רשימת קניות לארוחה או בקורות החיים.

אז אולי בזה צריך להשקיע הכי הרבה כדי להיות מישהו בעל ערך?

השמים הם לא הגבול.

הגבול נמצא הרבה יותר נמוך ממה שאנחנו חושבים. בגובה של הראש שלנו. בתוך הראש שלנו.

גבול הוא פחד שבחרת לא להתמודד איתו.

הפוסט ההוא שלא פרסמת כי פחדת, זה הגבול שלך.

הפעם ההיא שפחדת לבקש העלאה, זה הגבול שלך.

הרעיון שפחדת להציע הפגישה, זה הגבול שלך.

העסק שפחדת לפתוח, זה הגבול שלך.

תעשה לך חוק. כשאתה מזהה משהו שמפחיד אותך, תדע שזה הכיוון לפנות. תשתמש בפחד כמצפן. תקשיב לו, אבל אל תציית לו.

אם הצלחת לעבור לצד השני של הפחד, גם השמים לא נחשבים.

מספיק בשביל לא להשבר כשקשה.

מספיק בשביל להתעודד כשכלום לא הולך.

מספיק בשביל שיגידו לך שאתה גרוע וזה לא ישנה.

מספיק בשביל להכשל בפעם החמישית ולרצות להמשיך.

זה לא כמה אתה אוהב את העבודה/הלקוח/האישה שלך, זה כמה מספיק אתה אוהב אותה.

בוב מארלי אמר פעם: ״האמת היא שכולם יכאיבו לך, אתה רק צריך למצוא את אלה שהסבל הזה מספיק שווה בשבילם.״

(ואיך זה קשור לאיך שאתה מנהל את החברה שלך אחרי הקורונה?)

משוחח עם חבר שאומר לי: ״אני נשוי כמעט 20 שנה. לא יודע מה אפשר לעשות כדי לשדרג את הסקס אחרי כל כך הרבה שנים ביחד.״

״כדי לשדרג את הסקס״, אני אומר לו, ״אתה לא צריך לעבוד על הסקס, אלא על מה שקורה סביבו״.

״תתחיל להפתיע באיך אתם קמים בבוקר. תתחיל לחשוב על מה אתה אומר כשהיא יוצאת בבוקר לעבודה, ואיך אתה מברך כשהיא חוזרת. תציע לה עזרה שניה לפני שהיא מבקשת. תכין ארוחה כשאתה יודע שהיה לה יום קשה. אלה הדברים הקטנים שלא קשורים לסקס, שישדרגו אותו״.

״ככה זה גם בעסקים״, אני ממשיך, ״אתה לא יוצר קרבה ואמון רק במהלך פגישה עם מישהו. זה קורה בעיקר לפני הפגישה ואחריה.

זה הסמול טוק ליד הקפה שבונה את האמון. אלה השיחות במסדרון והשיחות בארוחת צהריים שמייצרות את הקשר בין אנשים. לא פגישות העבודה עצמן.״

״וכשאתה מבין את זה, אתה מבין למה אי אפשר לקיים את הארגון שלך רק על עבודה מרחוק ופגישות בזום. כי קשר ואמון בין העובדים מתבססים בין הפגישות, לא בזמן הפגישות.״

לפני כמה שנים הייתי עם אשתי בהרצאה של הסקסולוג ד״ר צחי בן ציון.

המשפט הראשון שהוא אמר כשעלה לבמה היה: ׳גבר צריך להבין שאם יהיו כלים בכיור, אשתו לא תעשה איתו סקס.׳

אז אל תנסה לשדרג את הסקס, תדאג לכלים בכיור (וגם אל תבנה על זום יותר מדי).

וה-למה שלך הוא להפוך אנשים ליותר רגועים,

כדאי שתדע שזה לא ה-למה שלך, אלא של כל התעשייה שלך.

כי כל המורים ליוגה, בלי יוצא מהכלל,

שואפים לעשות את זה.

ואם אתה רופא,

וה -למהשלך הוא להפוך יותר אנשים לבריאים,

זה לא ה-למה שלך,

אלא של כל התעשייה.

לא תמצא רופא אחד שלא יצהיר שזו השאיפה שלו.

ואם אתה שכיר,

וה-למה שלך הוא להרוויח משכורת,

יש מצב שזה לא ה-למה שלך,

אלא של עוד הרבה אנשים בארגון.

אם ה-למה שלך הוא ה-למה של כולם,

התוצאה של זה תהיה שישפטו אותך

על פי כמה כסף אתה לוקח.