בפרק הזה תשמעו על נסיעה שבה לא ידוע אם הדרך תוביל לשיבא או לגבעת שאול, על כך שלא חייבים עשר אצבעות כדי לנגן בפסנתר ועל שליחות אחת לספר את הסיפור ולתת בו מילים.

בנוהל, הוא כולל שיחה עם צחי, פרץ צחוק, קורטוב דמע

וכמה שאלות ממאזינות אדוקות, חברות אגודת הידידות של הפודקאסט:

איה אשל, סיגל נווה, אילנית סוויסה (מרואיינת פרק 66) ותמי שפע (מרואיינת פרק 74).

תודה להן,

תודה לכם ולכן

ותודה לצחי אשר, שאחראי על הסאונד ובאופן כללי על האהבה בחיי.

נשתמע בפרק 81, שיפתח את עונה 4 ב-15.10.25,

בתקווה שיגיע אלינו עם בשורות טובות.

את ליאור פרי, ראש תכנית מנהיגות חינוכית בצה"ל, הכרתי בנסיעת רכבת ממודיעין לחיפה, בדרכנו לריטריט סגל של מכון מנדל למנהיגות. עם כל המנהיגות והחינוכית והצה"ל, התחום האהוב על ליאור הוא בעצם ספרות, כך שהנסיעה סקרה את אוסף ספרי "עם עובד" שהוא מטפח, עברה דרך כתיבתו של אסף ענברי וזרעה את הזרעים למה שקם שנה אחר כך – מועדון הקריאה של קרן מנדל.

הפרק הזה הוא פרק הפוך, ליאור מראיין אותי על ספרי "לעברית הקישו אחת", שראה אור השנה בהוצאת פרדס. יש רגעים כאלה, שהעבודה והידידות והשירה מתרכזות באולפן אחד ועושות טוב. אני מזמינה אתכם להצטרף אלינו לטוב הקטן הזה.

חשבתי שזה כשלעצמו אירוע מרגש, עד שהגיעה ההשקה

ולמדתי התרגשות מהי.

פרק זה הוא תיעוד ההשקה, שנערכה בבית קרן מנדל בירושלים בהשתתפות

פרופ' אריאל הירשפלד, פרופ' משה הלברטל, ד"ר ליה נאור, ד"ר חנה פנחסי, חנן בולר וד"ר יניב איצקוביץ'.

המנחמים הגדולים, תמי שפע

אֲדָמָה הִתְיַצְּבָה

תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי

הָרוֹעֲדוֹת.

בַּשָּׁמַיִם שִׂחֲקוּ עֲנָנִים

הַצֶּבַע הַגָּדוֹל מָרַח מִכְחוֹל

שְׁקִיעָה מַרְהִיבָה

בְּעוֹרְקַי זָרְמָה טִפַּת דָּם חֲדָשָׁה

הָאֹרֶן מוּל חַלּוֹנִי

נָשַׁם בִּי נִחוּמִים

וְהָרַקֶּפֶת חִיְּכָה, הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ

וְהִזִּילָה דִּמְעָה

"קוֵי מתאר", 2024

קישור לאתר יותם חיים:

https://yotam-haim.co.il/

קישור לספר " כלואות":

https://femit.co/products/%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%aa%d7%9c%d7%98%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a7%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa

קישור לספר "יש לי אחות בשמיים":

https://morning-sale.page/skybook

בפרק הזה תשמעו על כלבה בשם כתם, על הצלה מתמשכת ועל הצורך באל"ף-בי"ת חדש.

בפרק הזה תשמעו על התמודדות פנימית עם שכול, על תגובות חברתיות לאבל ועל הממד הפרטי שבחלום קולקטיבי.

קישור הצטרפות למיזם השירה "קריאת השכמה":

https://chat.whatsapp.com/LhyV1L8LEnf6hQvud8kWD4

בפרק הזה תשמעו על קלישאות, על ייסורי נפש וגם על ציפורים.

קישור לספר של רות, "חדר המתנה"

https://www.media-10.co.il/product/rot

בפרק הזה תשמעו על קטיושה שחיפשה דווקא את הכסא שלה בכיתה, על הצפון הבוער ועל זוגיות מוארת בצל המלחמה.

בפרק הזה תשמעו על תיקון פנימי, על היכולת לחולל שינוי ועל ריפוי חברתי.

המשורר יונדב קפלוּן, חתן פרס ראש הממשלה ופרסים נוספים, מלמד קבלה ותורות חסידיות, מנחה סדנאות כתיבה ועוסק ביעוץ אישי: https://yonadav-kaploun.co.il/.

השבעה באוקטובר הפגיש בינינו מחדש, בעקבות אירועים שגבו מחיר כבד ממשפחתו.

עדי, רעייתו של בנו ענני, ותהילה, זוגתו של בנו אהוביה, נרצחו על ידי מחבלי הנוחבה.

סיפור ההצלה של נכדיו - נגב ואשל - בניהם של עדי וענני, נכתב בעפר, במסירות ובנס.

בפרק הזה תשמעו על תגובה למצב אסוני, על מקומה של הרוח כמקור לדבקות בחיים ועל הזמן שבו נובטת שירה.

אתי במחשבה ובשיחה על הדברים: צחי אשר;

התואר הארוך שלו הוא המפיק והעורך הטכני של הפודקאסט

התיאור הקצר יותר הוא החצי שלי.

עומדות מאחורי השאלות והפרגון הנדיב:

דרורית וייס, שרה רוזנפלד, אלה קנר, חנה פנחסי, תמר לידור, ענבל שילוח ורקפת לירון,

היקרות ללבי.

נתראה בפרק הראשון של עונה 3 ב-28.8.24.

עד אז, שִׁמרו על עצמכם/ן ובשורות טובות,

טלי.

פרק מהתוכנית "עובדה", קשת:

https://www.mako.co.il/mako-vod-keshet/uvda-2020/VOD-b14ee2cfb3e2371026.htm

הפרק הזה מוקדש לַספר ומביא בפניכם קטעים מההשקות, מנסה להעביר משהו מהקסם שפוזר בערב תל אביבי אחד ובערב ירושלמי אחד ובעיקר בלבי.

משתתפות/ים בפרק*:

דברי פתיחה: ד"ר אלכסנדרה מנדלבום קופייב

הנחיה: אסף אופק

ד"ר הדס שבת נדיר, ראשת החוג לספרות במכללת סמינר הקיבוצים: (02:18)

פרופ' נמרוד אלוני, מייסד המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים: (07:17)

ד"ר אורית מיטל, מנכ"לית בית עגנון, משוררת ועורכת הספר: (13:06)

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה ומבקרת ספרות: (21:23)

דואט פואטי - צחי וטלי: (26:35)

אסתי ג' חיים, סופרת ומנחה סדנאות הכתיבה: (31:08)

חיה לוי, מורה ומשוררת: (36:55)

רחל אטון, מייסדת ומנכ"לית עמותת "חברוּת" וראש תכנית "רקמה" לליווי רוחני: (41:32)

שלומית נעים נאור, משוררת ואשת חינוך: (51:47)

בלהה בן אליהו, מרצה לספרות ומורה: (57:44)

בנותי - דני, שירה, מאיה:

דני: (1:11:11)

שירה: (1:12:06)

מאיה: (1:14:55)

דברי סיום שלי: (1:21:49)

שיר סיום: שינייד או'קונור, Thank you for hearing me

תודה גדולה לצחי, שדאג לכך שהדברים יוכלו להגיע גם לבמה זו.

* בהשקה המקורית השתתפה גם ד"ר דיתי רונן, אך עקב תקלה טכנית דבריה לא נכללים בפרק.

ב-2.7.24 ייערך כנס חברות השנתי.

אני ממליצה עליו בחום:

https://haverut.org.il/חדשות-ואירועים/

פניה הקורנים לא מסגירים את עומק ההתמודדויות שידעה לאורך חייה, אבל מעידים היטב על אהבת החיים העמוקה שמאפיינת אותה לצד התמודדויות אלה ולפעמים בזכותן. ספרה "נסי להלל עולם", עתון 77, 2022, נותן ביטוי לאתגרי חייה ולחסדיהם.

בעקבות השיחה, הנה קישורים לסקירת ספרות בנושא ניכור הורי, שכתבו ד"ר ענבל בר-און וד"ר יואב מזא"ה, ולשיחות עם ד"ר רמאני דורוואסוּלה בעניין אישיות נרקסיסטית.

על האפשרות לכתוב טראומה ולנסח כאב.

שעתיים אחר כך, כשהגיע העת להרצאתי, בירכתי את המשתתפות ופתחתי בדברים. משנפתחה הדלת והדרה של ימימה נכנס לחדר, נעתקה נשימתי לרגע. בחדווה ובצניעות, הרבנית התיישבה והצטרפה לשיעור, כתבה דברים, השתתפה מעת לעת. בתום המפגש ביקשה לשאול אותה משהו. אמנם התנסחתי בנימוס ובניתי את הדברים ככה שתהייָתי לא תישמע חצופה, אבל בעצם שאלתי: למה באת לשיעור שלי? מה גרם לך לבוא אלי?

ימימה חייכה, עוד יותר מהחיוך הרגיל, ואמרה שנראיתי לה מעניינת, שלא נסתר מעיניה מבטי הביקורתי למרות שישבתי בשורה האחרונה ושכל הזמן היא שומעת רק שיעורים של ימימה מזרחי, וכבר צמאה ללמוד מנשים אחרות.

למחרת בבוקר התחלנו את המסע חזרה לארץ. המרחב הלבן, הבוהק משלג נדיב, סיפק לנו אווירה קסומה אך הכביד על ההשתרכות לשדה התעופה בפרנקפורט. יצאנו לדרך מוקדם, ומצאנו את עצמנו מתוסכלות מהניצול הירוד של הזמן. הדרך הטובה ביותר להוסיף טעם לשעות ההמתנה בשדה התעופה היתה להקליט פודקאסט. על כסאות ההמתנה, כשקולות הרקע חודרים מעת לעת לפסקול שלנו.

כך קרה שחזרתי ממינכן עם פרק חדש ועם התאהבות חדשה בצדו.

שני דברים השארתי מסוף ההקלטה.

האחד, הרבנית ימימה החמיאה לי על כך שאף שאני משתייכת לדור של תזזיתיות, בחרתי לעסוק בספרות ובספרייה. אמרתי לה שאנחנו מאותו דור... בעוד צחי אורז את המכשור, ימימה אמרה לו שאתמול, אחרי הרצאתי, רצתה לברך אותי במציאות זיווג כי חשבה שאני צעירה. (במשך הסמינר אמנם לבשתי את מיטב חצאיותי הארוכות, אבל הייתי ללא כיסוי ראש, מטבע הדברים). זה הצחיק אותי והשארתי בזנב הפרק את הדיאלוג הזה ואת העליצות שטבועה בו.

בינתיים התחיל כמה ספסלים אחרינו קול אחר. לקח כמה שניות עד שהבחנו בו. תחילה אפשר היה לטעות ולחשוב שזהו עוד אחד קולות הילדות שהשתובבו שם, ברחבה. אבל ברגע שסיימנו את ההקלטה, הבנו שאין אלה אלא זעקות שבר. בחורה צעירה קיבלה בשורה מרה על ידיד טוב שנהרג בעזה. עילאי אליהו. בדיוק 60 יום אחרי שחברו הקרוב, רז בוקובזה, נרצח במסיבה ברעים.

ימימה ואני רצנו אליה. ישבנו מימינה ומשמאלה. כשאנחנו דומעות ומרוסקות לב, כל הדברים שדיברנו עליהם עמדו למבחן. ואף שעדיין היינו בפרנקפורט, אפשר לומר שנחתנו.

הבטחתי לה להוסיף לחשוב עליה ואני מקדישה את הפרק הזה לזכרו של עילאי.

לרגל פגרת הקיץ, הקלטנו פרק מיוחד, שמבוסס על שאלות שהפנו אלי מאזינות, ומתובל באורח אחד מיוחד, הלא הוא העורך המיתולוגי של הפודקאסט.

נתראה ב-10.10.23, בפרק מס' 36 של "מי רוצה נס".

הכאב הגדול ביותר שחווה היה כשהבין שהמדינה מפקירה אותו ואת בתו, דווקא ברגעים בהם היה זקוק לה ביותר.

מאז הקים עמותה למען משפחות של מתמודדי נפש. העמותה מספקת ידע על דרכי טיפול אפקטיביות, רשת תמיכה ומקור בלתי נדלה של תקווה.

קישור לעמותה שיסד ומנהל משולם גוטליב:

הארגון הישראלי החינוכי למען טיפול בהפרעה אישיות גבולית ע''ר

פרק זה אינו זמין לפי שעה. כשאפשר יהיה לשוב ולהשמיעו, נעלה אותו מחדש.

ההצגה הקרובה תעלה ב-21.11.22 בתיאטרון תמונע.

חלק מזה הוא חוויות חיים על סף אסון ורגע אחרי חציית הסף, וחלק מזה הוא העיניים הטובות שסייעו לה במלאכת כתיבת הטקסט והבאתו לכדי ספר: הרב ליאור אנגלמן והעורכת אורית צמח.

פרק מיוחד שהוקלט במרכז הטיפולי Sunrise לנערות, ביוטה, ארה"ב. בפרק מתראיינים

אמנדה מקנאט, מנכ"לית המרכז, קרייג סימפסון, המנהל הקליני ואייבורי בהיינן, מטפלת. הצוות מספר על התנהלות המרכז, על האתגרים עימם מתמודדות המטופלות ועל האופן בו העבודה בסאנרייז משפיעה עליהם מעבר לשעות העבודה.

ניתן להקשיב לפרק באנגלית או לצפות בו ביוטיוב עם כתוביות בעברית, בקישור הבא:

https://www.youtube.com/watch?v=LDH3TvPY2FU

בשיחה שלנו דיברנו על הזיקה בין התהליך הכירורגי לבין התהליך הנפשי, על החיבור בין כאוס לתיקון ועל מציאות שבה מדי יום פונה מישהו בבקשה לעבור התאמה מגדרית.

ביום הולדת 50 מאיה גילתה שבתה הצעירה מתמודדת זה כמה חודשים עם הפרעת אכילה. אף שבתהליך הטיפולי היו מעורבים דיאטנית, פסיכיאטרית ופסיכולוג, עיקר העבודה התבצעה בבית. מי שניווטה את הדרך ואחזה בהגה היתה מאיה. היום היא יודעת שבתה במקום טוב, ושעל המשפחה לתחזק את ההחלמה הזו בשתי ידיים. כל הזמן.

מאיה נחשפה לשיטה טיפולית בשם FBT – Family based treatment. גישה שמציעים בארה"ב כקו טיפולי ראשון, למתבגרות שמתמודדות עם הפרעת אכילה. את הבשורה הזו היא מפיצה ומעבירה הלאה.

דסי מדברת היטב את שפת הכאב. חייה השתנו בגיל 13, טולטלו מקצה לקצה בגיל 17, ונכנסו לתהליך ריפוי בגיל 38. לצד אלה, דסי מדברת גם את שפת האושר. היא נוצרת את זכות הבחירה שלה בכל יום מחדש, מפיצה מאורהּ על אחרים ולא מפסיקה לקפוץ ראש.

היא יודעת שזה קשה כשהחבר שלך מהתיכון מתמודד, כשאת מבלה לצדו את כל כיתת י"ב. זה קשה כשאמא שלך מתמודדת, כשאת צריכה להבין, להכיל, לתמוך, לכוון. אבל שום דבר לא דומה לזה שמדובר בבן שלך.

הפעם ניצן התגייסה לכך כל כולה, והיא יודעת שלמרות שהיו לכך מחירים קשים, זה היה הדבר הנכון ביותר גם לה וגם לבנה.

מאיה (שם בדוי) ידעה שאיתי (שם בדוי) הוא נער שאין צורך לדאוג לו. אחותו העריצה אותו, ועשרות בני ובנות נוער אחרים חשו כלפיו אהדה בעקבות פעילויות התנדבות שביצע בעיר מגוריו, כשהדריך ועזר לכולם.

עם פרוץ מגפת הקורונה, עם הניכור של הזום במקביל להשתלבותו בבית ספר חדש, עם המצוקה הפנימית שהלכה וכרסמה בכל מה שהיה קודם לכן, הקרקע תחתיו נשמטה.

ניסיונות אובדניים הביאו לאשפוזים בבית חולים פסיכיאטרי, וניתוק רגשי הביא לפגיעות עצמיות, להתכנסות ולבדידות עמוקה.

בנה, אבשלום, נהרג בתאונת אימונים במהלך תרגיל גדודי ברמת הגולן בשנת 2017.

השיחה עם תמר עוברת דרך ההסכמה לקבל את מותו ואי-ההסכמה להימנע משיח על מוות, על אֵבל ועל שבר. בשיח הזה עומדים לרשותה אנשים שהיא פוגשת מדי יום וגם אנשים שמעולם לא פגשה, אבל קרובים אליה לא פחות: ארי דה לוקה, יהודה עמיחי, אגי משעול.

בכנות שובת לב ועם יכולת מרשימה להישיר מבט אל הכאבים ואל הנחמות, אל הבעיות ואל הפתרונות, ד"ר כהן יבין מתעקשת להעלות את קרנו של הטוב ומאמינה שבסופו של דבר, יש בכוחו לנצח.

כהן יבין דיברה על כך שגם המטפלים זקוקים לליווי, על כך שאין תחליף להורים בתהליך השיקום והריפוי ועל כך שבסופו של דבר גם היא עצמה שואבת כוחות והשראה מהבית.

שלום עומד בראש משפחה ענֵפה וחמה, שענף חייכני ומתוק שלה נגדע ממנה לפני שנתיים וארבעה חודשים, כשגילה בת ה-18 שמה קץ לחייה. בעצם זו לא הגדרה מדויקת. לדברי שלום, אין זה סוף חייה, זה מוות. בכל מאודו, שלום משמֵר את המשכיותה; את החיוּת שבזכרון שלה, את מעלותיה, את טוב לבה ואת האכפתיות כלפי כולם.

לכל מקום שהוא נכנס אליו, בכל הרצאה שהוא נושא, גילה איתו. יחד הם יוצאים מהמכונית, יחד הם נכנסים לאולם, ורק שלום יודע שהוא לא לבד, הוא תמיד שניים, לפחות שניים, מעתה ועד עולם.

חיה גרה במודיעין ומלמדת ספרות בחטיבת ביניים. חוץ מזה היא יידישֶׁע מאמֶע ואשה מצחיקה מאוד שנהנית מניסים קטנים.

כאחות ראשית, ברוריה רגילה לעזור לאחרים. גם כאחות לאחיותיה במשפחתה המורחבת, גם כאם לשבעת בניה ובנותיה וכסבתא ל-18 נכדיה ונכדותיה. אבל הניגוד שהיא חשה, בין אחות ראשית שמובילה מהלכים מערכתיים, עוזרת ופועלת לטובת אחרים, לבין חוסר היכולת לעזור לבתה, מתמודדת הנפש, כפי שהיתה רוצה, הוא ניגוד שקשה לה להכיל ולקבל אותו.

זה עשור, מאז מלאו לבתה 26 ועד היום, שברוריה לומדת איך להתנהל במציאות החדשה של חייה. היא עושה זאת מתוך התעקשות מתמדת לצמוח, להתפתח ולחולל שינוי ברמת המודעות של הצוות הטיפולי בבתי חולים ובקופות חולים. ברוריה הותירה חותם שקידם שיח מכבד ופתוח על התמודדויות נפשיות בין קולגות, בין חברים ובין צוות רפואי ומטופלים.

עומר (שם בדוי) היה ילד פעיל, חיוני, רגיש ורב תחביבים. כשמלאו לו עשר, הוא זיהה בעולם איומים המעמידים אותו בסכנה. אחרי שורה של התקפים פסיכוטיים, הבינה דנה, אמו, שעליו להתאשפז במחלקה סגורה לילדים.

אחרי שנתיים של אשפוז, במהלכן הוריו ביקרו אותו מדי יום, מלווים אותו לסוף היום ומכסים אותו בשמיכה לעת לילה, עבר עומר לפנימייה, בה הוא שוהה זה שלוש שנים. הפנימיה טבולה במדשאות ונמצאת בלב הטבע, היא אפופה ריחות מאפה משכרים ויחס חם מצד הצוות. עם זאת, לאורך השנים, עומר - אותו ילד פעיל, חיוני, רגיש ורב תחביבים - הולך ונעלם.

נורית (שם בדוי) היא אשה שקשה שלא להתאהב בחן הטבעי הקורן ממנה. היא בת חמישים, אם לארבעה ילדים, מסורה למשפחתה בכל מובן שהוא, אצנית אדוקה ובעלת חיוך שובה-לב. בתה הצעירה נקלעה למשבר נפשי בגיל 12.5, ומאז, כבר שלוש שנים וחצי, מתקשה לחזור הביתה. במשך שלוש שנים יצאה ונכנסה לאשפוזים במחלקות סגורות. זה חמישה חודשים שהיא בפנימייה פוסט-אשפוזית, ומתחילה להתחזק ולזהות בתוכה כוחות שיאפשרו לה להתמודד עם זכרונות העבר ועם אתגרי ההווה. כדי להקל עליה, נורית ואחֶיה עברו לבית חדש, כך שבקרוב תוכל לשוב ולבקר בבית ולִטוות, לאט לאט, התחלה חדשה ומיטיבה.

בינואר 2023 שַׁבתי לראיין את נורית. אם תאזינו לפרק מס' 26, תגלו איזו דרך משמעותית ומיטיבה עשו נורית ובתה.

מובטח לכם לצאת מהפרק הזה עם תחושה עמוקה של תקווה ועם חיוך פנימי.